כללי
1. בפניי תביעה ותביעה שכנגד העוסקות באירוע מיום 6.1.13, שעה שהתובעת נסעה במונית הנהוגה על ידי הנתבע 1 בדרכה חזרה משדה התעופה לביתה בראשל"צ. התובעת טענה כי הנתבע הוציא את דיבתה, עת שקילל אותה במילים גסות ביותר ב"מפגן טירוף בלתי מוסבר של הנהג אשר לווה בצרחות אימים והנפת ידיים" (ס' 4 לכתב התביעה), והכל בנוכחות נוסע נוסף, אחד בשם סרגיי (אשר אין חולק כי נסע יחד עם התובעת באותה נסיעה). התובעת דרשה פיצוי לפי חוק איסור לשון הרע, וטענה כי נפגעה בשמה הטוב וכי נגרמה לה עוגמת נפש רבה (ס' 11 לכתב התביעה).
2. הנתבע הכחיש את הטענות המיוחסות לו, וטען כי "אין בתביעת סרק זו ולא כלום" (ס' 1 לכתב ההגנה). הנתבע טען כי התובעת היתה זו שקיללה אותו (ס' 9 לכתב ההגנה) וכי היא זו אשר התנהלה בדרך "פוגענית, שלוחת רסן ונעדרת פרופורציות" (ס' 10 לכתב ההגנה). הנתבע הגיש תביעה שכנגד בגדרה עתר לחייב את הנתבעת שכנגד לפצותו בגין התנהגותה המאיימת וחסרת הפרופורציות, לרבות פיצוי עונשי ומידתי לפי פק' הנזיקין וחוק איסור לשון הרע.
3. במישור הדיוני: מטעם התובעת העידה היא עצמה. מטעם הנתבע העיד הוא עצמו. בעלי הדין נחקרו בפניי. בתום שמיעת הראיות, ב"כ הצדדים סיכמו בעל פה. להלן אדון בטענותיהם.
דיון והכרעה
4. התובעת חזרה בתצהירה על מסכת העובדות שתיארה בכתב התביעה. לדבריה, בעת שהחלו בנסיעה "ומוזיקת הטראנס שהשמיע הנהג הפריעה לי מאוד, ביקשתי ממנו בנימוס להנמיכה, סירב הנהג בגסות רוח לעשות כן. מאחר והבנתי כי הנהג איננו מסוג הנהגים שניתן לתקשר איתם, העדפתי לא לפצות פי עוד ולהמתין עד שנגיע למחוז חפצנו". בהמשך ציינה כי כאשר הגיעו לראשל"צ "הבחנתי כי הנהג מתכוון לפנות ימינה במקום שמאלה, כלומר לכיוון ההפוך מביתי ואז שאלתי אותו האם הוא זוכר שעליו לפנות שמאלה לכיוון בית המשפט ולא לכיוון העיר. או אז החל הנהג לצרוח לעברי קללות איומות וביניהן: מה את עושה לי טסט יא בת זונה?, שבי בשקט ותסתמי את הפה שלך, את לא תלמדי אותי לנהוג, ועוד קללות רבות ומגוונות כיד הדימיון הטובה" (ס' 4-5 לתצהירה). בהמשך טענה כי הנהג פנה לסרגיי ושאל אותו "תגיד מאיפה הבאת כזאת זבל?" (ס' 7 לתצהירה).
5. הנתבע טען בתצהירו כי במועד האירוע ביצע נסיעה שגרתית, "אך מה שאירע לי בעת נסיעה זו הינו דבר חריג ביותר שלא נתקלתי בשכמותו מעולם ומקווה שגם לא אתקל בעתיד" (ס' 2 לתצהירו). הנתבע ציין כי בעת האירוע נכח במונית מר סרגיי פיסרב (ס' 3 לתצהירו). לדבריו, התובעת היא "מי שיזמה את האירוע, תוך השתלחות חסרת רסן ופרופורציה בי... ולראיה בידי מצויות עדויות מוקלטות וכתובות בדבר התנהלותה המשתלחת וחסרת הרסן של התובעת" (ס' 4 לתצהירו). הנתבע טען כי הותקף מילולית על ידי התובעת, שצעקה עליו צעקות רמות "דבר שפגע באופן חמור מאוד בערנותי, תוך שהסיחה את דעתי בצעקותיה הרמות, דבר שגרם לי לאיבוד שליטה ברכב בעת הנהיגה ואילץ אותי להתמודד מול התנהגותה ההולכת ומסלימה..." (ס' 5 לתצהירו). הנתבע הוסיף כי ניסה כל העת להרגיע את התובעת, אם כי ללא הצלחה, וכי הוא גאה על כך ששמר על שלוות נפשו (ס' 6, 8 לתצהירו). הנתבע הכחיש שתקף את התובעת באלימות מילולית.
6. כאמור, בעלי הדין נחקרו. התובעת הותירה רושם אמין בעדותה, שכן מסרה את גרסתה באופן עקבי, בהיר וקולח, וענתה לכל השאלות שהוצגו לה בחקירה אינטנסיבית ביותר. כך אמרה: "כשהיינו על הכביש המהיר הוא הנמיך קצת ושאל אותי אם זה ליד בית המשפט... רציתי להגיד לו שזו היציאה הנכונה, אז כבר היתה הוא ענה בגסות" (פ' ע' 5 ש' 19-22). לדבריה, מרגע שהעירה לנתבע כי הוא צריך לפנות לשמאל, החל הנתבע לדבר אליה בגסות עד כדי אבדן שליטה (פ' ע' 6 ש' 10-15). בתוך כך אמרה: "זה היה ברמזור. הוא היה בנתיב ימינה, אמרתי לו שהוא צריך שמאלה, הוא עבר לשמאל תוך כדי התפרצויות. היה לו עוד קצת זמן ברמזור אדום לקלל נורא" (שם). לדבריה, בעקבות הקללות, ביקשה מהנהג לרדת לאחר הרמזור, והנתבע אמנם עצר והיא ירדה מהרכב (פ' ע' 6 ש' 19-20).
7. אמינות גרסת התובעת עולה לא רק מתוך עקביותה, אלא גם מתוך כך שנמנעה מלהפריז. כך הודתה כי הנתבע לא תקף אותה פיזית, לא נגע בגופה, וגם לא איים עליה בפגיעה גופנית (פ' ע' 8 ש' 11-14). יחד עם זאת, התנהלותו הכוללת, והקללות שהשמיע - עוררו בה פחד (פ' ע' 8 ש' 15-18). היא הסבירה, בהסבר המעורר אמון, כי לא פנתה למשטרה מחמת שלא הוכתה וגם לא אוימה ברצח: "הוא לא היכה אותי, לא איים עליי ברצח. לא ראיתי לנכון לפנות למשטרה. ראיתי לנכון לתבוע אותו באופן אישי." (פ' ע' 12 ש' 27-28). ובהמשך: "אמרתי שמאחר והוא לא היכה אותי, לא ראיתי לנכון לערב את המשטרה, אלא לתבוע אותו באופן אישי על העלבון ועוגמת הנפש שנגרמה לי" (פ' ע' 13 ש' 1-2).
8. לעומת עדותה האמינה של התובעת, התעורר קושי ליתן אמון בגרסת הנתבע. הטעם העיקרי לכך נעוץ בממצא, שלפיו הנתבע הגיש לבית המשפט (במסגרת כתב התביעה שכנגד), תמליל שיחה (בינו לבין הנוסע סרגיי), שלמרבה הצער הוכח כי הוא סובל מחוסר דיוק בנקודה מהותית. בע' 7 לתמליל, מול ש' 10-11, מופיע: "היא [התובעת] נוסף לזה הלכה לעורכת דין והגישה נגדי תלונה ב... תלונה."
משפט זה הוא לכאורה חסר פשר, שהרי אין זה מובן מה פירוש הדבר "להגיש תלונה בתלונה". במהלך ההוכחות נשמעה ההקלטה, ומתברר כי הדברים שאמר הנתבע הם: "הגישה נגדי תלונה בת זונה". דברים אלה מדברים בעד עצמם: ראשית, הנתבע השתמש בביטוי גס ופוגעני בשיחה עם סרגיי; שנית, הנתבע לא בדק היטב והגיש לבית המשפט ראיה שיש בה כדי להטעות.
9. עיינתי בתמליל הנ"ל (שהנתבע צירף לכתב התביעה שכנגד). כאמור, מדובר בשיחה שניזומה על ידי הנתבע והתנהלה בינו לבין הנוסע סרגיי. למקרא התמליל עולה כי מדובר בשיחה מגמתית, שמטרתה להוליך לתוצאות, תוך הובלתו של סרגיי לאשר את גרסת הנתבע. כך למשל הציע לו הנתבע בשיחה: "אמרתי לה, גברתי אני לא רוצה להמשיך איתך את השיחה, אנחנו, עוד מעט את יורדת, מפה מסתיימת... דרכנו ואני נתתי לך שירות טוב ושירות מקצועי. את לא יודעת להתנהג אליי יפה ותדעי שאני סבא. ככה אמרתי לה?" ואז השיב סרגיי: "נכון". (ע' 2 לתמליל, ש' 21-25). גם בהמשך הציג הנתבע למר סרגיי את גרסתו כדי לאשרה, כגון שאמר: "וגם לה נתתי שירות, נסעתי כל הדרך, לא דיברתי איתה, לא היה לי איתה שום עניין, נכון?"(ע' 4 ש' 18-19). וכן בע' 5 ש' 1-2: "ואז אמרתי לה: הבהלת אותי, אני נוהג ואני מרוכז בנסיעה וככה לא מתנהגים. אומרים בעדינות, לא בצעקות".
10. התמליל, אם כן, מלמד על ניסיון של הנתבע להוציא מהנוסע סרגיי אישור לגרסתו, חלף ניסיון לברר עם הנוסע מה הוא חווה ומה הוא זוכר מהאירוע. התנהלות מגמתית זו נזקפת גם היא כנגדו ומקשה ליתן בו אמון. יושם אל לב כי בתמליל נראה שסרגיי מגמגם בחלק מתשובותיו; כך למשל בע' 4 ש' 10-12 מופיע: "[הנתבע]: העיקר אני שמח שאני איתך הייתי בסדר גם כן, נתתי לך גם יחס טוב והורדתי אותך במקום. סרגיי: גם ש... אם אני הייתי (ל.ב.) אז כנראה (ל.ב.)". וראו גם בע' 10 ש' 8: "סרגיי: היא... לא שהיא התקיפה, אבל אה...".
11. יושם אל לב כי סרגיי נדרש על ידי הנתבע למסור לו את פרטיו, ונראה שלא מסר אותם בשמחה: "[הנתבע]: אבל אני, אפרופו גם צריך את הכתובת שלך, שיהיה לי את הפרטים שלך, אני צריך את הכתובת שלך. איפה אתה גר? סרגיי: כתובת בשביל מה? אביב: אני צריך, צריך, נשמה, אני צריך מותק, לא רק מספר טלפון. סרגיי: (ל.ב.)" (ע' 6 ש' 11-15).
12. למקרא התמליל עולה התרשמות כי הנתבע ניסה למשוך את סרגיי בלשונו; סרגיי נשמע פה ושם מגמגם, וכמי שאינו שש למסור את פרטיו.
13. כאן המקום להדגיש, כי הנתבע השתמש בשיחתו עם סרגיי לא רק בקללה "בת זונה" (שאוזכרה לעיל), אלא גם בכינוי "דפקה", המופיע למשל בסוף ההקלטה: "ואני כבר לא נעלב יותר, כי זה כבר בעיה שלה וזה דפקה שלה, זה לא שלי. סליחה שאמרתי את המילה דפקה, אבל אין מה לעשות. לא כל האנשים הם אה... נורמטיביים כמוני וכמוך. הלו?" (ע' 10 ש' 16-18).
14. יושם אל לב כי הנתבע לא זימן את מר סרגיי להעיד, אף כי לטענתו הנוסע תומך בגרסתו. בנוסף, הנתבע לא זימן לעדות את מנהל העבודה בתחנת המוניות, למרות שלדבריו מנהל העבודה בירר את פרטי האירוע, השעה אותו לפרק זמן של 7 שעות ולאחר מכן החזירו לעבודה בעקבות שיחה עם סרגיי (ר' עדותו בפ' ע' 18 ש' 10-16). הימנעות זו מלהציג ראיות רלבנטיות נזקפת גם היא כנגדו.
15. מן התשתית הראייתית מסתברת היא המסקנה, כי הנתבע אמנם נהג בגסות רוח עם התובעת בעת שנסעה במוניתו. למרבה הצער, הנתבע חש ככל הנראה התנשאות או זלזול מצידה, בין אם כאשר ביקשה ממנו להנמיך את המוזיקה, ובין אם כאשר הדריכה אותו בדרך הנסיעה (לפנות שמאלה ולא לימין). כך או אחרת, הנתבע לא התאפק, והשתלח בתובעת במילים גסות ומיותרות.
16. גם לגרסתו שלו, היה בהתנהלותו דבר מה מאיים כלפי הנוסעת. הנתבע העיד (פ' ע' 22 ש' 24 ואילך):